



ייצוגי הנשיות והאימהות בספרות האיטלקית של המחצית השנייה של המאה העשרים ובעיקר במאה העשרים השתנו עד מאוד.
יש לכך סיבות היסטוריות ופוליטיות שקשורות לשני שינויים גדולים שאירעו באיטליה בשנות השבעים של המאה הקודמת: האפשרות להתגרש וההיתר החוקי לבצע הפלות מלאכותיות.
ההשפעות שהיו לתפנית ההיסטורית הזאת בחייה של איטליה משתקפת היטב ביצירת הכותבות שבספריהן עסקנו במפגשים הללו. כל אחת מהן מוסיפה בדרכה נדבך כדי ליצור תמונה חדשה של החברה האיטלקית ושל יחסי גברים ונשים בהקשר של האימהות והנשיות.
1. קריאה וניתוח בסיפור "הרדיד האנדלוסי" של אלזה מורנטה.
ביצירה זו נתקלנו לראשונה בנושא החשוב שנקרא על ידי הסופרת "הגוף של האימהות" על כל היבטיו. כמו כן גם למדנו על יחסה של פרנטה לסיפור ונראה כיצד השפיע על הפואטיקה שלה.
ב. הגוף של האם החורגת ב"אי של ארתורו", יצירת המופת של אלזה מורנטה.
יחסי אם בן בספר הזה ומה קורה כשהאם החורגת אינה מבוגרת בהרבה מהבן שלה
וכיצד מטפלת הסופרת בסבך הרגשי והארוטי הזה.
2. "העיר והבית" מאת נטליה גינצבורג.
הורות ביולוגית, הורות שאינה ביולוגית והיחס למיניות ולמשפחה בספר הזה, שהיה האחרון שכתבה גינצבורג בימי חייה, והוא גם אחד היפים בספריה.
3. החברה הגאונה, אלנה פרנטה
כיצד השתנה היחס לשני הנושאים הללו (שצוינו לעיל) בארבעת כרכי "החברה הגאונה" ובכתיבתה של אלנה פרנטה בכלל.
4. כריסטינה קומנצ'יני "כשהלילה".
ביצירה זו היא מנסה להתמודד עם סוגיית הדיכאון אחרי לידה ואינה מהססת להגיע גם לנקודות קיצוניות של המשבר הזה.
המשתתפות והמשתפים בקורס אינם נדרשים לקרוא את כל הספרים המוזכרים בכל המפגשים. אנו נקרא קטעים נבחרים הנוגעים לדיון בכל מפגש.
אלון אלטרס הוא סופר, מתרגם ומשורר. לימד באוניברסיטאות בישראל ובאיטליה ובעל ניסיון עשיר בהנחיית סדנאות כתיבה.
באיטליה זכה בפרס משרד התרבות האיטלקי על תרגומיו מאיטלקית לעברית.
בשנת 2006 העניק לו נשיא איטליה תואר אבירות על תרומתו להפצת הספרות והתרבות האיטלקית בישראל.
פרסם עד כה חמישה רומאנים וארבעה ספרי שירה ותרגם עשרות ספרים ועשרות שירים.
הבולטים בתרגומיו הם:
"החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה וגם "ימי הנטישה" של אותה המחברת.
"הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי
"העיר והבית" מאת נטליה גינצבורג
"סיפורים רומאיים" מאת ג'ומפה להירי
"מחברות הכלא" מאת אנטוניו גרמשי
"מעשים לא טהורים/ אמדו מיו " מאת פייר פאולו פזוליני.
"לטענת פררה" מאת אנטוניו טאבוקי