אסקפיזם לרוחות יפניות – מאת נגה איתן

בואו נתפלל שהכנסתה ההזויה, ולא בקטע טוב, של רוח הרפאים של עופרה חזה לטקס הדלקת המשואות, לא תהפוך לעוד מסורת טנאטולוגית של ממשלת ישראל הנוכחית.
ההזייה הזו, שהיא בטוב טעם אופייני לשרת הטקסים ברמת הפשט, אבל יש בה משהו שבהחלט דורש עיון, גרמה לי להרהר במימדים חברתיים ופוליטיים של רוחות הרפאים. בהפרעת הקשב הספציפית שלי, יודעים איפה הרהור מתחיל , אבל לא כל כך יודעים היכן ייגמר. שלא לדבר על כך שכמו בשנה שעברה, אני מטפסת על קירות הנפש שצורבים כמו עור מוכה שלפוחיות סרפד, ולא יודעת לאן לשאת את עיני ביום הזכרון הזה, על מתיו, ועל החיים ומופקרים בשאול.
אז עד שהטקסים יכריעו אותי, אני מוצאת את עצמי צוללת לכמה מקורות על מסורת הרוחות היפנית. אהה, ואת תאוות המוות של מירי רגב וחבריה ננתח פוליטית, תרבותית ואסתטית בהזדמנות אחרת, ורצוי שזו לא תהיה אני.
אז אני משתפת אתכן בכל מה שאני, כרגע מעט פחות בורה בנושא משהייתי אתמול, יודעת על מסורת הרוחות היפנית ואשמח להפניות לידע נוסף.
לפי האמונה, או מוטב, האמונות, היפניות, כל אדם נושא רֵייקוֹן (נשמה) הממשיכה להתקיים אחרי המוות. מוות טבעי וטקסי זיכרון נאותים גורמים לה להמשיך להלך בין החיים בנחת יחסית, למשל לבקר בפסטיבלי קיץ, ולהגיד שלום. מוות אלים, רגשות קיצוניים או טראומה עלולים להפוך את הנשמה ליוּרֵיי – קטגוריה כללית לרוח משוטטת שחוזרת לעולם החיים גם בלי שמזמינים אותה.
את הרוח חסרת המנוח אנחנו מכירים גם מתרבויות מערביות. אבל הרוחות ביפן הן מערכת של ממש והן מסווגות לקטגוריות מובחנות: אונריוֹ (רוחות נקם), אוּבּוּמֶה (אימהות שמתו בלידה), גוֹריוֹ (אצילים שמתו במאבק פוליטי), פֻנַּיוּרֵיי (קורבנות טביעה), זַאשִיקִיוַורַאשִי (רוחות ילדים המביאות מזל), גַאקִי (רוחות רעבות), ואִיקִירְיוֹ שהיא נשמת אדם חי המופעלת מתוך כעס. מעניין.
מבחינה חזותית, היוּרֵיי ניתנת לזיהוי מיידי: קִימוֹנוֹ לבן, שיער ארוך ומשוחרר, זרועות שמוטות וחוסר רגליים – שריד לפעלולי הקבוקי. לעיתים מלוות אותה להבות כחולות (היטודמה) המסמלות חלקי נשמה.
ההיסטוריה של אמונות הרוחות ביפן מתחילה בדת השינטו המקומית, שהתמזגה עם השפעות בודהיסטיות וטאואיסטיות שהגיעו מסין והודו. בתקופת הייאן (794-1185) התחזקה האמונה בנשמות משוטטות ודמונים גורמי מחלות. בתקופת קאמאקורה (1185-1333) התפתחה האמונה בכוחות על-טבעיים של בעלי חיים כמו שועלים ודביבונים. בתקופת מורומאצ'י (1336-1573) האמינו שגם חפצים יכולים להפוך לדמונים, ובתקופות מומויאמה ואדו (1573-1868) התפתחה האמונה שאפילו אנשים צדיקים יכולים להפוך לרוחות רעות לאחר מותם.
ברמה החברתית, רוחות הנקם הנשיות (אונריו) משקפות מתחים מגדריים בחברה הפטריארכלית היפנית, ומעניקות כוח על-טבעי למי שהיו חסרות עוצמה בחייהן.
באמנות היפנית, הרוחות קיבלו ביטוי מרכזי: בתיאטרון הנוֹ הקלאסי הרוח מוצגת כדמות ראשית החותרת לגאולה, בקַבּוּקִי פותחו אלמנטים אסתטיים ייחודיים, והדפסי העץ של מרויאמה אוקיו קיבעו את דמות הרוח כצפה ונטולת רגליים – איקונוגרפיה שמשפיעה עד היום על תרבות הפופ היפנית, כולל קולנוע, אנימציה ומשחקי וידאו.
אולי רק מערכת כזו שהלימינליות במרכזה, יכולה לגשר כך, בין עולם החיים והמתים, בין זמנים עתיקים לזמן הזה, בין סמכות חברתית-פוליטית לשיח של צדק. גם בימינו רוחות יפניות לא מפסיקות למות, או לחיות, כמנגנון לניהול זיכרון, מוסר ומתחים חברתיים. היוּריי והיוקאי ממשיכים להתחדש – מהמסעות המופלאים של מיאזקי ועד סצנות משחקי וידאו בהן הצופה “מדבר” עם העבר כדי להבין את ההווה – רוחות רפאים כמנגנון תרבותי חי.
בחלק הבא, אם יהיה לי כוח, אנסה להבין ולהסביר את סרטו של מיאזקי 'המסע המופלא', אחד הסרטים האהובים עלי, באמצעות כמה רוחות יפנית גנריות, הוא כמובן מלא בהן. כבר עשיתי לו פעם ניתוח מרקסיסטי, אז קטן עלי.
תודה למירי רגב על הטריגר.
מקורות אמיתיים שאינם ויקיפדיה:
Foster, M. D. (2009). Pandemonium and parade: Japanese monsters and the culture of yōkai. University of California Press.
Reider, N. T. (2010). Japanese demon lore: Oni from ancient times to the present. Utah State University Press.
Davisson, Z. (2020). Yūrei: The Japanese ghost. Chin Music Press.א