מרית בן ישראל היא סופרת ובלשית פואטית, דוברת "אגדית" ברמה של שפת אם.

ספרה "סיפורים יכולים להציל" חשף את העומק והעושר האינסופי, מרחיב הדעת ומרפא הנפש של המעשיות. בספרה האחרון "מותה ומותה של אמא שלי – סיפור אהבה" מתברר שיש כל מיני דרכים להיות אמא טובה.

אוסף המעשיות של האחים גרים נחשב למאגר-על של הגרועות באמהות החורגות.

האומנם?

ומי הן בעצם האמהות החורגות הללו?

במאמרו "משמעותה של אמא אווזה" מונה ההיסטוריון רוברט דרנטון את קשיי החיים במאות ה17 וה18 – המגיפות, הרעב, תמותת הילדים והתינוקות: "נישואין," הוא טוען, "נמשכו בדרך כלל רק כחמש עשרה שנים ובאו אל קיצם במוות יותר מאשר בגירושין. המשטר הישן היה חברה של אלמנות ויתומים, של אימהות חורגות וסינדרלות".

כלומר, על פי ההיסטוריונים, האגדות פשוט משקפות את המציאות שבה נולדו.

בשביל הפסיכואנליטיקאים לעומת זאת, החורגוּת היא פנימית ורגשית; "חורג" לדידם, זה שם קוד להורה שנוא.

ומה עם האבות החורגים?

ושאלת השאלות: האם חומר כזה מתאים לילדים?

האחים גרים סבורים שכּן. במבוא שכתבו לאוסף המעשיות, הם מצהירים שזהו אוסף חינוכי (כלומר מתאים לילדים), בזכות הזיכוך והישירות של הסיפורים "שאינם מסתירים שום עוול בריסון", כלומר בצנזורה. חינוך, על פי האחים – "אינו הטוהר המושג באמצעות השמטה חששנית של דברים … המתרחשים יום יום ובשום פנים אינם יכולים להישאר מוסתרים. אילו כך היה, אפשר היה להיגרר לאשליה שמה שמסלקים מסֵפֶר ניתן לסלק גם מהחיים הממשיים".