על קורבנות ומקריבים – קורס מקוון בהנחיית מוטי פוגל

מהו "קורבן"? אנו נוטים לחשוב על קורבנות כעל שרידים נשכחים מתרבות פגאנית – תשלום שנועד להרחיק את המוות ולהשליט סדר בעולם כאוטי. אולם קורבנות, מאונס ומרצון, נוכחים בהתגלמויות שונות גם בתרבות המודרנית.

הסופר ומבקר הספרות מוטי פוגל – שספרו החדש "מחזמר" (הוצאת אפרסמון) עוסק בחלומות על בניית המקדש – ישוחח בסדרת הרצאות מקוונת על קורבנות ומקריבים כפי שאלה משתקפים בספרות. בארבע הרצאות הסדרה נקרא בטקסטים עתיקים ומודרניים, החל מהמקרא, דרך הטרגדיה היוונית ועד לקלאסיקות של הספרות המודרנית, ונתהה יחד על המקום שממלא הקורבן בנפש האדם ועל הרלוונטיות של מושגים אלה בתרבות של ימינו.

פירוט המפגשים:

מפגש 1: להרוג כדי לחיות – קורבן, הישרדות ופחד המוות.

מהו ההיגיון הבסיסי שעומד מאחורי פעולת ההקרבה? במפגש הראשון נקלף מהמילה "קורבן" את המשמעויות המודרניות של סבל, ונחזור אל ייעודה הקדום: עסקת חליפין עם המוות. נבחן זאת דרך סיפורי המקרא על נוח היוצא מן התיבה ודוד המלך שעוצר את המגפה בגורן ארוונה. משם נצא אל הספרות המודרנית ונראה שהתשוקה הקמאית להדוף את המוות באמצעות דם ממשיכה לפעום בטקסטים כמו סיפור "הדוב" מאת ויליאם פוקנר ו"אצל חמדת" של ש"י עגנון.

מפגש 2: חגיגה של אש – קורבן כאישור הקיום.

האם ייתכן אושר אנושי שאינו מבוסס על סבלו של אחר? במפגש השני נעסוק בקרבה המפתיעה לכאורה בין חגיגה לקורבנות, ובמיוחד לקורבנות אדם. נפתח בסיפור על מותם של שני בני אהרון, נדב ואביהו, בחגיגות חנוכת המשכן. משם נעבור לספרות העולמית ונבדוק מדוע אנו זקוקים לקורבן כדי להרגיש קיימים. נדון בסיפורים "ההופכים את עורפם לאומלס" מאת אורסולה ק. לה-גווין ו"הבן החורג" של הסופר הארגנטינאי חואן חוסה סאר, ונשאל מהו התחליף המודרני לקורבן שמספק לנו ז'אנר הספרות הבלשית.

מפגש 3: דור הולך ודור בא – על אבות המקריבים את בניהם.

סיפור עקדת יצחק הוא מן הסיפורים המטרידים במקרא, אך הוא אינו ייחודי. הספרות חושפת דינמיקה אפלה: קיומו של הבן מאיים על נצחיותו של האב. בהרצאה זו נבחן אבות שמקריבים את בניהם מתוך פחד וכאלה המקריבים את בניהם מתוך צורך לשמר את כוחם. דרך קריאה ב"גזר הדין" של פרנץ קפקא, "החורבות המעגליות" של בורחס ו"קצכן" של יואל הופמן, נשאל מה יכול ומה נאלץ הבן לעשות כדי להינצל.

מפגש 4: הקורבן המושתק – נשים כסמלים.

לעיתים, הקורבן נתפס כמי שהועלה באמצעות מעשה ההקרבה למישור קיום נעלה יותר, רוחני יותר. בהרצאה האחרונה נדון באופן שבו התרבות מפעילה את המנגנון הזה, לרוב על נשים, ומפקיעה אותן מחייהן. דרך קריאה במעשה "פילגש בגבעה", "שעת הכוכב" מאת קלאריס ליספקטור ו"עידו ועינם" מאת ש"י עגנון, נעמוד על הדמיון בין יצירת האמנות והעלאת האישה לקורבן, ונראה כיצד מוסווית ההקרבה כאידאליזציה וכתשוקה.