110.00 ₪

ספרה של אוה טיקה עוסק באחת השאלות הבוערות של התקופה שלנו. האׅם יכולה אֵם לחשוב, לא כל שכן להבין את המעורבות של בנה ברוע? ומה חלקה שלה בזה? האם הרוע קשור בתנאי גידול? בגורל? האם הוא חסר פשר? במינימליזם האופייני לכתיבתה אוה טיקה מביימת תנאי מעבדה מרחיקי לכת: לנוכח החופשה הקרבה של בנה מהכלא, האם מנתקת את השיחה ותולשת את מכשיר הטלפון מן הקיר. כדי ליצור רושם שאינה בבית, היא מסתתרת במקלט. הטקסט המסופר מכאן ואילך הוא מעין "יומן מן המרתף" שבו האם שוהה במחבוא ופורשת את זיכרונותיה: "אני לא משוגעת, אני מזכירה לעצמי, מה שאני עושה הגיוני. […] כאילו אני מתכוננת לאיזשהו אסון. אני יודעת מה אני עושה – שותקת ומשתיקה את האסון".















