ציטוט מתוך ספרה של רות נצר 'הקוסם, השוטה והקיסרית – קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה'.

"יש בתוכנו משהו שאין לו שֵם,

והדבר הזה הוא מה שאנחנו"

(סאראמגו)

הטארוט מתגלה לנו כמערכת של חידות שעלינו לפענח בעודנו מפענחים את עצמנו. חידות אלה הוצפנו עבורנו בקלפים שהתחזו לקלפי משחק וניבוי והתגלו כמסָרים של מוּדעוּת, המועברים אלינו מהעבר הרחוק של האנושות. מערכת סמלי הטארוט נועדה לקשר אותנו עם הכוחות הסמויים שבתוכנו, ולפי רצף קלפים היא מתארת את מסעה של הנפש לקראת מימוש ואינדבידואציה: את מסע הגיבור, את מסע הגיבורה ואת מסע העצמי.

לפי העיקרון הפסיכולוגי, כל תשובה הניתנת על סמך הסתכלות בקלפי הטארוט היא השלכה של עולמנו הלא-מודע אל הקלף שבאמצעותה אנחנו משוחחים עם עצמנו הפנימי ביותר. בנוסף לכך יונג הדגיש את העיקרון הסינכרוני, שלפיו קלף שנבחר הגיע אלינו לא במקרה, והוא נועד לנו ברגע זה.

ככל שאדם פתוח יותר אל הלא-מודע ואל עולם הדמיון והאינטואיציה ואל הסימבוליקה בכלל, כך תשובתו של הטארוט עשויה להיות עשירה יותר. הלא-מודע נענה אל מי שקשוב אליו. זו השיחה הסמויה הבלתי מודעת בין השואל והטארוט, שאינה אלא השיחה בין השואל לבין עומקי עצמו, שתמונות קלפי הטארוט מאפשרות. אפשר לראות את הידע העולה מהתמונה כמו תמונות חלום. גם חלום מתאר את המצב הבלתי מודע עדיין לחולם. גם חלום נתון לפרשנות אישית. למטופלים שלא זוכרים חלומות השימוש בטארוט מהווה כניסה לעמקי הלא-מודע שהוא כעין תחליף לחלומות….

בדרך כלל מתייחסים אנשים אל הטארוט כמשהו אי-רציונאלי, שגובל במיסטי ומאגי. אנשים רציונאליים מאוד נוטים להירתע ממנו. יש ושואלים אותי מטופלים: "את מאמינה בזה?" אני עונה שאין כאן עניין של אמונה אי-רציונאלית, אלא עניין פסיכולוגי פשוט: הקלף בעיני הוא דרך לפגוש את עצמנו ואת אופן הסתכלותנו על חיינו.

הופתעתי לראות שכמעט כל המטופלים נענים מיד לשימוש בקלפי הטארוט וחווים את התשובה כאמת אוטנטית שלהם, ממש כאילו היה הקלף חלום אישי שלהם. העבודה עם הקלפים מביאה איכות חווייתית מאוד. שכן כמו בחלום, פוגשים כאן את תוכני הנפש בשפה תמונתית, שהיא שפה ראשונית טרום-מילולית. פעמים רבות התגובה היא נרגשת. ההתרגשות נובעת מכך שהאדם עצמו רואה את התמונה והוא בעצמו מגיב, עונה, ועושה את המהלך של התגובה והתובנה בעצמו. בנוסף, ההתרגשות נובעת מעצם העובדה שנבחר קלף שמתאים כל כך לדילמה העכשווית. זו תחושה של התפעמות מההתרחשות הסינכרונית, שבה אנחנו חשים את צירוף המקרים כמשמעותי. כך חש המטופל תחושה של השגחה אישית המלווה אותו. בכל אדם, ולו הרציונאלי ביותר, ישנו רובד פנימי, גם אם נסתר מאוד, שמתגעגע לתחושת חיבור מיסטית כזו עם עצמו, עם היקום ועם הגורל החובק אותו. אלה רגעים שבהם נדמה כי לרגע הופשל הצעיף המכסה את סודות העולם.

"