מלאך ההיסטוריה

מאת: איריס אפטר

מלאך ההיסטוריה שצייר פול קליי עם עינייו הפעורות, עם אפו הנושם אבק שכל גרגר מתוכו הוא קפסולה של חורבות והרס, מלאך שכל כולו קיפאון ואימה והוא אינו יכול לדבר לי ולו מילת אהבה אחת, ולו מילה בכלל. רדוף אימה הוא משותק, דחוס בין העבר לעתיד כמו פרפר מיובש במחברת, וכל תנועה עדינה תפורר את כנפיו, עד שיהפוך לנשורת של ייאוש אימה שיתוק ולא כלום.
הוא זקוק למי שיביט בו ויצליח למצוא מילים למולל ולדובב את שתיקתו. וולטר בנימין כזה שמוצא מילים להניח כדי שנוכל להרגיש את משב הרוח הקטסטרופלי של האימה.
גם יחזקאל היה מין מלאך שהרוח הרימה ותבעה ממנו להביט ולצפות בחזון המרכבה הגרנדיוזי:
רקיעים על רקיעים נפתחו מול עינייו, אש וברקים, כרובים כרוכים זה בזה, נעים על גבי הרוחות, מכונפים בכנפי נשרים בכנפי מלאכים, צועדים על רגלי אדם ורגלי בהמה, אריה, נשר, שור ואדם מכונף או מלאך…
יחזקאל ניצב ושמע את קולות כנפייהם כשאון מים רבים, כקול שדי, ורק בעומדן תרפינה כנפיהן.
עוד הוא ראה דמות כיסא מאבן ספיר, ודמות כמראה אדם על הכיסא.
קול פונה ליחזקאל, מבקש ממנו לעמוד על רגליו, כדי שאפשר יהיה לדבר איתו, הרוח מעמידה אותו ושולחת אותו לנבא לדבר להעיר את בני ישראל להיזכר בקיום המרכבה, בקיום האל, להזכיר למורדים, לקשי הפנים וחזקי הלב שהם התרחקו מהאמת.
יד נשלחת אל יחזקאל, אוחזת מגילה, והוא מתבקש לאכול אותה. אולי להפנים, אולי לעכל, אולי להבין שגם הקדוש יכול להפוך לחלק ממעגל החיים- להיבלע, לצאת מהגוף, ולהיספג שוב באדמה.
בניגוד למלאך ההיסטוריה שרואה רק חורבן, אלוהים מבטיח ליחזקאל שהאלמנט הקבוע הוא השינוי, ההתמרה, התנועה מהארצי, הבהמי, השורשי, מעלה- לעבר השמיים, לעבר הרוח והמים, הוא מזכיר לו איך האויר המים והאש כרוכים זה בזה, ומזכיר שאפשר להאמין ולקוות שנתחדש בלב בשר במקום לב האבן שפועם בנו.
כמה רוחות נושבות בעולמנו, סוחפות את המחשבה ואת הלב, ממלאות את העולם בסימני שאלה מרחפים, לאן כל זה הולך, עד מתי נשכח שהעולם הזה ייצא מופסד אם נקשה את ליבנו כאבן, אם נשגה לחשוב שאנחנו מלאכים ושכל מי שסביבנו הוא שיקוף של הרס ואימה.
איזה מלאכים נזמן מול עינינו, כדי לאכול מראות וקולות שיש בהן תקווה שנשתנה, שניזכר שאנחנו בשר ודם, עוד אלמנט, עוד מרכיב בעולם, אחד מיני רבים רבים… ושהמרכבה הזאת נושאת את כל האלמנטים כולם, בתנועה מתמדת משתנה ואינסופית.