הגותו ומותו של מקינטייר / נגה איתן

מתוך קריאה עמוקה במקורות האריסטוטליים ובכתבי תומס אקווינס, ומתוך מפגש ארוך עם המרקסיזם, הקתוליות והמסורת האינטלקטואלית המערבית, מקינטייר פיתח את אחת מהביקורות הנוקבות והמקיפות ביותר על האתיקה המודרנית, על הליברליזם המאוחר, ועל משבר המשמעות, מתוך תפיסה שתרבות מוסרית אינה יכולה להתקיים כשהיא מנותקת מהקשר היסטורי, קהילתי ונראטיבי.

בספרו "After Virtue" ( מעבר למידה הטובה, הוצאת שלם, תרגום יונתן לוי), טען כי המוסר בן זמננו הוא ואקום תיאטרלי של טיעונים רציונליים לכאורה, שאריות ממסורות שאיבדו את הלכידות הפנימית שלהן. הפילוסוף המודרני — כך כתב — דומה לאסטרונום שלא מבין מדוע השמים אינם מתנהגים לפי הכללים, כשהוא לא מודע לכך שהטלסקופ שלו שבור.

קשה למקם את מקינטייר על הציר הפוליטי הרגיל של שמרנות/פרוגרסיביות, ימין/שמאל. הוא הוקיע את הליברליזם, אבל לא חתר לשמרנות פוליטית נוסח הימין האמריקאי; הוא נטש את המרקסיזם, אבל לא זנח את תחושת הדחיפות המוסרית לתיקון שטמונה בו.

את הביקורת שלו על הקפיטליזם ניסח כבקשה לסדר מוסרי שמכבד תלות הדדית, קהילה, ומשמעות. לא חירות של אינדיבידואל מבודד, אלא חירות של אדם בתוך מסורת, בתוך סיפור, בתוך פרקטיקה משותפת. במובן הזה, מקינטייר היה קהילתן שמרני — אך לא קונפורמיסט. הוא חתר ל"חיים טובים" לא על פי צו אוניברסלי, אלא כפי שהם מוגדרים בתוך מסורות של פרשנות, של סגולה ושל תכלית.

המרחב האינטלקטואלי שמקינטייר תפס היה ייחודי: מן הצד האחד, הוא שייך לשורת הוגים ביקורתיים שביקשו לחשוף את הסתמיות של הנחות מודרניות בדבר רציונליות, אובייקטיביות וחירות; ומן הצד השני, הוא ביקש לבנות מסגרת מוסרית חיובית, שאינה נסמכת על סמכות המדינה או השוק אלא על קהילות פרשניות החיות מתוך מסורת.

לכן, אף שהוא הרבה לבקר את פרויקט ההצדקה הליברלית, הוא עשה זאת לא בשם שמרנות מדינית אלא בשם אתיקה עמוקה ונטועה יותר, שלוקחת את האנושי ברצינות כישות מוסרית תלויה, פגיעה, הזקוקה לקהילה כדי להתפתח.

.

אחת הביקורות המרכזיות והמבוססות על מקינטייר נוגעת לערגתו למסורת. העולם שהוא התגעגע אליו מעולם לא התקיים: החברה האריסטוטלית לא הייתה מודל שוויוני או מוסרי יותר, והחברה הקתולית לא הייתה בדיוק מקום שבו סגולות היו נחלת הכלל. הביקורת הזו לא נובעת רק מהיסטוריונים, אלא גם מפילוסופים של המוסר, שטענו כי מקינטייר מייצר אידיאליזציה מסוכנת של העבר, שיכולה לחסום חשיבה על שינוי חברתי.

הביקורת החריפה ביותר, והמעוגנת היטב, בעיני, היא, באופן לא ממש מפתיע, מכיוונן של הוגות פמיניסטיות ופרוגרסיביות. מקינטייר, נטען, מתעלם מהדרכים בהן מסורות קהילתיות בעצמן עלולות להיות כוח מדכא. כאשר הוא מהלל את הסדר הקהילתי כסביבה המאפשרת פריחה מוסרית, הוא אינו מתמודד עם מצבים שבהם נשים, מיעוטים או "אחרים" אחרים, מדוכאים ומושתקים, כדי להשתייך. עבור פמיניסטיות כמו סוזן אוקין, אתיקה קהילתית נטולת ביקורת פנימית מסכנת את חירותם של בני ובנות הקהילה, במיוחד כשאין בה מנגנונים מוסדיים לערעור על סמכות.

מקינטייר ביקש להציע אלטרנטיבה לרלטיביזם המוסרי של הפוסטמודרניזם, אך יש שטענו כי נפל בדיוק למלכודת הזו. אם כל קהילה נמדדת לפי אמות המוסר הפנימיות שלה, ואם כל מסורת מוסרית מוצגת כמסגרת נרטיבית סגורה, כיצד ניתן לקיים שיפוט מוסרי חוצה קהילות? האם ניתן לשפוט מוסרית קהילה שמפלה נשים, מדכאת מיעוטים או תומכת באלימות בשם המסורת? מקינטייר השיב לכך באופן מוגבל בלבד, כשהדגיש את מושג ה"טלאוס" ( התכלית) הפנימי של קהילה. אך מושג זה נותר סבוך: האם יש לו תוקף אוניברסלי, או שמא כל קהילה תובעת לעצמה טלאוס שונה?

היבט נוסף שבו ההגות של מקינטייר עוררה ביקורת הוא הממד הפוליטי והחברתי המעשי. מקינטייר יוצא נגד המדינה המודרנית — זו שהוא רואה כביורוקרטית, טכנית וחסרת כיוון מוסרי — אך הוא אינו מציע מודל פוליטי אלטרנטיבי מגובש. הוא מהלל קהילות קטנות של "אורחות חיים מוסריים", אך לא מסביר כיצד הן אמורות להתקיים בעולם עירוני, חילוני, גלובלי. גם חוסר זה בתיאוריה מוסדית הפך אותו, בעיני מבקרים כמו ננסי פרייזר, להוגה שאמנם מצביע על כשל מוסרי עמוק, אך אינו מספק כלים לשינוי חברתי בר קיימא.

גם ביחס לחילון, ההגות של מקינטייר נתפסה לעיתים כמנותקת. הוא קורא לשיבה לסדר מוסרי מושתת מסורת, אך אין בידיו מענה ברור לשאלה כיצד ניתן לקיים סדר כזה בעולם חילוני, פלורליסטי. בעבור רוב בני האדם בעולם המערבי כיום — ובמיוחד עבור בני מהגרים, זהויות לא-מערביות, וקהילות קוויריות — הסיפור האתי שהוא מבקש לחדש פשוט אינו הסיפור שלהם. מקינטייר ראה באדם יישות נרטיבית, אבל לא תמיד התמודד עם המורכבות של ריבוי נרטיבים, במיוחד כשאין ביניהם תכלית מוסרית משותפת.

גם מנקודת מבט של פילוסופיה של השפה, נשמעה ביקורת. מקינטייר בונה את משנתו על תפיסה של שפה מוסרית הטעונה במסורת ופרקטיקה, אך לא תמיד מבקש לפרק את מושגי היסוד הללו — "סגולה", "טוב", "טלאוס" — או לחשוף את יחסי הכוח שמקבעים את משמעותם. הוגים כמו רורטי ראו בכך נאיביות מסוימת: התפיסה שמוסר ניתן לשיקום דרך סיפור טוב יותר, מבלי להתייחס למבנים הכלכליים, החברתיים והאידיאולוגיים, נתפשה כחסרת עומק ביקורתי.

ולמרות כל אלה — נדמה לי שגם כאשר הביקורת כלפיו נוקבת היא כמעט תמיד מכירה ביושרה האינטלקטואלית שלו, בעומק הקריאה שלו, ובאומץ לנסח את שאלת "החיים הטובים" לא כפרויקט של ניהול רגשות או חישוב תועלות, אלא כשאלה של משמעות, ושל תכלית. הוא סירב להניח את היסודות למוסר במקום שבו נוח, אלא במקום שבו כואב — במקום שבו החברה איבדה את הקואורדינטות שלה. הוא ביקש לשוב אל אתיקה אחראית ועמוקה. גם אם לא תמיד הצליח, עצם ההתכוונות וההצבעה האמיצה על המקומות הליברלים והפרוגרסיביים בהם המילים "טוב" או "צודק" הפכו לדקלום ריק, היא בעלת ערך. ואולי במיוחד בשנים האחרונות, בהן אי אפשר להתעלם מהמשבר החריף של ה"ווק" כנושא משמעות קוהרנטית ומיטיבה ומהנסיגה המפחידה של הדמוקרטיות הליברליות.

.

ספרו "After Virtue" , תורגם לעברית, ונקרא "מעבר למידה הטובה" (הוצאת שלם, תרגום יונתן לוי). מומלץ מאד להכיר.