סדרת שיעורים אונליין: כתיבה אוטוביוגרפית וממוארים של סופרות מופת:
נטליה גינצבורג | דלפין דה ויגאן | ויויאן גורניק | רונית מטלון

מה הופך ממואר ליצירת ספרות רבת-עוצמה?
כיצד הצליחו ארבע סופרות גדולות להפוך את סיפורן האישי – המשפחתי, הנפשי, התרבותי – למסר אוניברסלי שנוגע בקוראות ובקוראים בכל רחבי העולם?

בשתי קבוצות למידה בחודש יוני 2025, במהלך ארבעה מפגשים שבועיים בזום, נצלול אל יצירותיהן של גינצבורג, דה ויגאן, גורניק ומטלון, ונבחן:

איך מעוצבת כתיבה אישית מתוך מגבלות הזיכרון ופרספקטיבת הזמן?
מתי הממואר זקוק לבדיון כדי לשקף אמת עמוקה יותר?
מה תפקידו של הקול הנשי בייצוג המשפחה, האֵם, הסביבה והטראומה?
הסדרה מיועדת לקוראות וקוראים, כותבות, כותבים, ולכל מי שאוהבת/אוהב ספרות לירית.
אין צורך בניסיון קודם – רק בסקרנות ובאהבת קריאה.

פרטי הסדנה
קבוצה ראשונה: החל מיום שלישי, 3.6.25 | שעה 19:30–21:00 | ב-ZOOM ומהשבוע שלאחר מכן ימי ראשון באותה השעה. הסדנה מוקלטת וקישור יישלח לנרשמות / נרשמים. 
משך כל שיעור: שעה וחצי
סה"כ: 4 מפגשים, אחת לשבוע

אנא ציינו בהערות בטופס הרכישה לאיזו מהקבוצות תרצו להצטרף

שיעור ראשון: יום שלישי, 3.6.25, 19:30-21:00

שיעור שני, יום ראשון, 8.6.25, 19:30-21:00

שיעור שלישי, יום ראשון, 15.6.25, 19:30-21:00

שיעור רביעי, יום ראשון, 22.6.25, 19:30-21:00

 

קבוצה שנייה

4.06.25 | יום רביעי | 19:30

11.06.25 | יום רביעי | 19:30

18.06.25 | יום רביעי | 19:30

25.06.25 | יום רביעי | 19:30

נטליה גינצבורג – אמרות משפחה (לקסיקון משפחתי) – מתרגם/ים: מרים שוסטרמן-פדובאנו, מנחם פרי.

מתוך גב הספר: המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר… כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.
לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה".

בשיעור נבחין כיצד הביטויים השגורים במשפחה מעצבים את הדינמיקה, מערכות היחסים ואפיון הדמויות במשפחה.

 

דלפין דה ויגאן – אל מול הלילה, בתרגומה של רמה איילון, הוצאת מודן

הרומן האוטוביוגרפי שכתבה דלפין דה ויגאן על אמה, לוסיל, שהייתה מתמודדת נפש ושמה קץ לחייה הזניק אותה לצמרת הספרות הצרפתית: יותר ממיליון עותקים נמכרו והוא תורגם ל-23 שפות. בעקבות החשיפה המטלטלת בספר, היא סבלה מהתקפות ואיומים, גם מקרב קרובי משפחתה. דה ויגאן מתארת דיוקן של אמה במאמץ לתת לה קול ולפענח אותה במבט לאחור, את פשר סבלה ואת התמוטטות העצבים ממנה סבלה. על הבעיות האתיות והמוסריות העולות מסוג כזה של כתיבה, כי הרי גיבורת הספר נעדרת, על תפקיד העדה הלא מהימנה בכתיבת ממואר על דמות אחרת והשימוש בניחושים או בדיון בפערי המידע: "סבלה של לוסיל היה חלק מחיינו, ולימים חלק מחיינו הבוגרים. סבלה של לוסיל עיצב את אחותי ואותי. עם זאת כל ניסיון להסבירו נידון לכישלון. לכן אין לי ברירה אלא להסתפק בכתיבה של פירורים, רסיסים, השערות".

 

היקשרויות עזות – ויויאן גורניק, בתרגומה של רעות בן יעקב, הוצאת תשע נשמות

הממואר המופתי של גורניק, עיתונאית וסופרת אמריקאית, יצא לאור לפני 38 שנה ותורגם ויצא לאור בעברית רק לפני כשלוש שנים. מוקד הספר הוא הנושא הנפיץ במיוחד בחיי נשים, יחסי אם ובתה, והיא מתארת את היחסים האלו בפרספקטיבה שנעה אחורה וקדימה בזמן לסירוגין, תוך שהיא מציבה במרכז את הסביבה בה גדלה והדמויות הנשיות שבה, הברונקס בניו יורק בשנות החמישים, על החספוס, הקשיים הכלכליים ויחסי הכוחות המגדריים והגזעיים. בשיעור נתבונן ונתעכב כיצד היא מתארת את הסביבה הנשית שבה התעצבה, ואיך החברתי והפוליטי גולשים אל את מערכת היחסים שלהן ומכתיבים את נקודת המבט של הבת על האם, כחונכת נשית פגומה בעיניה.

 

קול צעדינו, רונית מטלון, הוצאת עם עובד

"קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין-קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, ה"כניסה" שלה, השקט המוחלט, המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של שתים-עשרה דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס הלפני אחרון, זה של אחת -עשרה וחצי בלילה, שממנו ירדה. היא לא צעדה, האמא, היא החליקה. במהירות שיא, בשקט מוחלט, אופקי, שפילח את השקט המאוזן של הרחוב." הקולות, הצבעים, הצלילים, לשון הדיבור והמראות הם הכלים באמצעותם בראה מטלון את דמות האם ברומן האוטוביוגרפי הנשגב שלה. תיאור הצריף בו גרו כדמות נוכחת, כמעט אנושית, איתו האם מנהלת מערכת יחסים סוערת, הוא צלע מהותית בסיפור. נתעכב על הבחירה בטכניקה הזו ומדוע יצרה את עוצמתו המיוחדת של הרומן.